אביב (ביבי) לוין, 2006-1932

אלון קפלון

אביב (ביבי) לוין ז”ל היה עבורנו בן משפחה אהוב, התגלמות היפה שבאדם, מקור ללימוד ולחיקוי. אביב היה שילוב נדיר של רגש ושל עוצמה. דמות אצילית, בעל קול בריטון מהדהד, גבה קומה, חסון ותמיר. הוא הקרין חום ואהבה עלינו, בני משפחתו, ועל כל מי שנקרה בדרכו. אנו, בני המשפחה, כמו רבים אחרים, אהבנו עד מאוד את מידותיו ותכונותיו, שבלטו כבר מגיל צעיר ובאו לידי ביטוי במהלך חייו.
אביב היה מנהיג כריזמטי, המושך אחריו אחרים. כבר כנער בלט כמדריך וכמפקד בתנועת “מכבי צעיר” בראשון לציון, עיר הולדתו, וכמדריך בגדנ”ע; בבחרותו — כקצין מצטיין בצה”ל, ולאחר מכן — כפעיל מרכזי באגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כושר מנהיגות זה, לצד מעלותיו האחרות, הביא אותו בשנות ה־70 המוקדמות לשמש כיועץ משפטי ראשי, כחבר הנהלה, ובהמשך אף כמנכ”ל משותף בבנק הפועלים. הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית אביב היה אדם שרבים ביקשו את עצתו, את דעתו ואת המלצתו.
בשמו, במראהו ובתולדות חייו המחיש אביב את דמות הישראלי הנפלא. את שורשי האהבה לארץ רכש בילדותו ממעשיהם ומאורח חייהם של בני משפחתו: מהעשייה החקלאית של סבו, אשר לוין, חלוץ הפרדסנות בארץ ישראל, איש של חזון ויוזמה, ומאורח חייהם של הוריו, אולגה ושמואל לוין, אנשי מופת לחריצות, לצניעות ולאהבת הזולת.
מגיל צעיר הנציח אביב בקווי מכחול דקים ובמגוון צבעים את מראות המושבה, את הפרדסים והכרמים בראשון לציון ואת הגבעות, שעליהן צעד במהלך שירותו הצבאי. באותם קווים דקים ובהומור אופייני צייר אביב את דמותו הגבוהה לצדה של הדרה, רעייתו ז”ל, על גבי ההזמנה שהכין במו ידיו לחתונתם. באותם קווים דקים ובצבעים עליזים קישט את כרטיסי הברכה לימי ההולדת שלנו ושל ילדינו, ברכות שנכתבו תמיד בעברית רהוטה ובמילים חמות של אהבה.
אהבתו של אביב למוסיקה גם היא התפתחה מגיל צעיר. בנעוריו לימד את עצמו לנגן באקורדיון ובמגוון כלי נשיפה. כנגן חצוצרה היה חבר בתזמורת “מכבי צעיר”, ואת צלילי המפוחית המשיך להשמיע באירועים משפחתיים עד לשנותיו האחרונות. בנעוריו רכש פטיפון, ועליו התנגנו צלילי מוסיקה קלאסית, ג’אז ואף מארשים מאוסף תקליטיו. האוסף הצנוע התפתח עם השנים לספריה עשירה של דיסקים שאצר אביב במהלך חייו. כחלק מאהבתם המשותפת למוסיקה נכחו אביב והדרה באופן קבוע בפסטיבל המוסיקה הקאמרית בכפר בלום, ושניהם אף היו שותפים בבחירת התוכנית האמנותית.
אהבתו של אביב לארץ ולמדינה התבטאה הן במעשיו והן במגוון רגישויותיו. אביב אהב את טעמיה של הארץ, כפי שבאו לידי ביטוי במסעדת דגים על חוף הים ובמסעדת תבלינים בהרי ירושלים. הוא אהב את ריחות הארץ, ובמיוחד את ניחוח פריחת ההדרים, שהעלה בלבו את זכר פרדס הוריו שבו עבד בנעוריו.
אביב מימש את אהבתו למראות הארץ ולנופיה מבעד לעדשת מצלמתו בטיול בינות לעצי זיתים בגליל התחתון, בהליכה לאורך חוף הים ובנמל יפו, ואף בישיבה במרפסת ביתו, כשהוא צופה אל הזריחה מעל הרי השומרון ואל שקיעת השמש אל הים מעל לצלליות בתיה של תל אביב. בצעירותו רכש אביב מצלמת קופסה (“בוקס”), ובאמצעותה נהנה להנציח תמונות ואירועים מהווי המושבה. לפני מספר שנים הצליח לרכוש באמצעות e-bay את אותו דגם מצלמה, וסיפר בהתרגשות על השמחה שהפיחו בו מגע המתכת הקרה, צלילי הקפיצים וניחוח העור של התיק הישן שבו הייתה ארוזה.
אביב אהב להעניק ולהתנדב. את שירות המילואים בדרגת סגן אלוף מילא בנאמנות עד גיל 72. לאורך כל השנים עודדו הדרה ואביב מוסיקאים צעירים ותמכו בהם. בשנותיו האחרונות התנדב אביב לסייע לנערים ולנערות במצוקה, והשתתף באופן פעיל בפרויקט “אלבום לכל ילד”.
אביב היה האידיאל עבורנו, בני משפחתו. זכינו ליהנות מתכונותיו הטובות. זכינו לספוג עוד ועוד מאהבתו ומחום לבו. זכינו להתעטף ברבדים של תרבות בכל פעם ששהינו במחיצתו או כשביקרנו בביתו. זכינו ליהנות מעצותיו של מי שהיה עבורנו אורים ותומים.
בתוך תחושת האובדן והגעגוע יש חיפוש מתמיד אחר נחמה ותקווה. נחמתנו ותקוותנו בכך שהמראות, הדמויות והאירועים, שהנציח אביב מבעד לעדשת מצלמתו, ינציחו מדמותו, מתכונותיו ומקסמו.

פתח דבר

מרדכי עומר

בספרו מחשבות על הצילום מנסה רולאן בארת להגדיר לעצמו מהו סוד הצילום “כשהוא לעצמו”. כאבחנות ראשונות למחשבות אלה הוא קובע: “למן הצעד הראשון, המיון (ודאי שאנו חייבים למיין, ולאשש בדוגמאות, כל מכלול שאנו מבקשים להעמיד), הצילום מערים עלינו. החלוקות השונות שאנו כופים עליו הן בעצם אמפיריות (מקצוענים / חובבים), או רטוריות (נופים / דוממים / דיוקנים / עירום), או אסתטיות (ריאליזם / ציוריוּת), מכל מקום חיצוניות לנושא, ובלי קשר למהותו, היכולת להיות (אם היא קיימת בכלל) רק ה’חדש’ שהתגלה בה, שכן את דרכי־המיון האלה אפשר בהחלט לנקוט גם לגבי צורות אחרות, ישנות יותר, של ייצוג. דומה שהצילום אינו ניתן למיון. ואז שאלתי את עצמי מה מקורו של אי־הסדר הזה.

וזה הדבר הראשון שמצאתי: מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזות שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר;תמיד יוביל התצלום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיני; הרי זה הפרט המוחלט, האקראי הריבון, עמוס וסכל כלשהו, ה’זה’ (תצלום זה ולא התצלום בה”א הידיעה), בקיצור, מה שלאקאן מכנה Tuché,1. הזימון, המפגש, הממשי, בגילויו שאינו יודע לאות”.2

ככל שהיטבתי להכיר מקרוב את תצלומיו של אביב לוין, כך עלה בי הצורך לחזור אל אותן קטגוריות בסיסיות של מראות הנפרשים לפנינו בכל רגע ורגע, כל עוד ראייתנו מודעת לנראה בפניה, ולנסות להבין מראות אלה מחדש, להאיר אותם באור אחר, באותו אור שקלטה עדשת המצלמה של לוין.


הערות

  1. Jacques Lacan, Le Séminaire, Livre XI (Paris: Seuil, 1973), pp. 53-56
  2. רולאן בארת, מחשבות על הצילום, עברית: דוד ניב (ירושלים: כתר, 1991), עמ’ 10-9.

אביב לוין: תצלומי תשקיף

אוצרת: שירי ברוזה

תצלומיו של אביב לוין (2006-1932) מתעדים מראות טבע וסצנות אנושיות ועירוניות באופטימיות, בהומור ובחמלה. התצלומים הם תולדה של מסעות צילום בעיר תל אביב וברחבי הארץ והעולם, והם מעוגנים במסורת הצילום התיעודי. לוין נהג להתבונן במראות שניקרו בדרכו ולהנציחם, תוך שהוא נמנע מהתערבות באובייקט המצולם. בה בעת יצר באמצעות המצלמה קומפוזיציות ציוריות הנוטות להפשטה, המתאפיינות בהרמוניה צורנית וצבעונית. כך, למשל, בתצלומי האנשים בתערוכה, המעוררים סקרנות אנושית, בעודם נוטים, מבחינה צורנית, למופשט או למינימליזם.

הפואטיות ביצירתו של לוין נובעת מגישתו ההומנית לאובייקט הצילום לצד נטייה להתמקדות בהשתקפויות ציוריות ובטקסטורות, המעשירות את היצירה בכפל משמעות. בתצלומי מקווי המים, האובייקטים המשתקפים נוטלים חלק במשחקי אור וצבע, פושטים צורה ולובשים צורה. הסגנון התיעודי, ובה בעת הלירי, מזמין את הצופה להרפתקה ולמסע במחוזות הנעים בין מציאות לבין עולם חלומי דמיוני.

לעתים הקומפוזיציה בתצלומיו של לוין דומיננטית יותר מאשר מושא הצילום עצמו. כך בתצלום תקריב של דופן סירה, המכוסה שכבות של צבע מתקלף, מחווה לציור המופשט. בתצלומי השמים ניכר לא אחת כי נושאי התצלומים אינם אלא עילה ללכידת צורות, צבעים ואור ולתרגום רשמיו, תחושותיו ומחשבותיו לדימויים טעוני אווירה. יש שתצלומיו מטושטשים כתוצאה מצילום מבעד לזגוגית רטובה או לחלון מכונית נוסעת, כמו בתצלום שדרת עצים בגשם. בדימויים אלו האובייקט הוא בבחינת כלי ומנוף לצילום השואף לדימוי מופשט ומשוחרר, שעניינו גם תנועה, מסע וזמן.