פתח דבר
מרדכי עומר
בספרו מחשבות על הצילום מנסה רולאן בארת להגדיר לעצמו מהו סוד הצילום “כשהוא לעצמו”. כאבחנות ראשונות למחשבות אלה הוא קובע: “למן הצעד הראשון, המיון (ודאי שאנו חייבים למיין, ולאשש בדוגמאות, כל מכלול שאנו מבקשים להעמיד), הצילום מערים עלינו. החלוקות השונות שאנו כופים עליו הן בעצם אמפיריות (מקצוענים / חובבים), או רטוריות (נופים / דוממים / דיוקנים / עירום), או אסתטיות (ריאליזם / ציוריוּת), מכל מקום חיצוניות לנושא, ובלי קשר למהותו, היכולת להיות (אם היא קיימת בכלל) רק ה’חדש’ שהתגלה בה, שכן את דרכי־המיון האלה אפשר בהחלט לנקוט גם לגבי צורות אחרות, ישנות יותר, של ייצוג. דומה שהצילום אינו ניתן למיון. ואז שאלתי את עצמי מה מקורו של אי־הסדר הזה.
וזה הדבר הראשון שמצאתי: מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזות שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר;תמיד יוביל התצלום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיני; הרי זה הפרט המוחלט, האקראי הריבון, עמוס וסכל כלשהו, ה’זה’ (תצלום זה ולא התצלום בה”א הידיעה), בקיצור, מה שלאקאן מכנה Tuché,1. הזימון, המפגש, הממשי, בגילויו שאינו יודע לאות”.2
ככל שהיטבתי להכיר מקרוב את תצלומיו של אביב לוין, כך עלה בי הצורך לחזור אל אותן קטגוריות בסיסיות של מראות הנפרשים לפנינו בכל רגע ורגע, כל עוד ראייתנו מודעת לנראה בפניה, ולנסות להבין מראות אלה מחדש, להאיר אותם באור אחר, באותו אור שקלטה עדשת המצלמה של לוין.
אנו מודים לשרון לנצמן מבנק הפועלים על שפתחה בפנינו את אוספי הצילום של אביב לוין, ו ִאפשרה למוזיאון להציג בפני מבקריו עולם קסום ומרתק זה.
תודה מיוחדת לשירי ברוזה, אוצרת התערוכה “אביב לוין: תצלומי תשקיף”, וכן תודה למחלקת הצילום ולאוצרת הצילום, נילי גורן, על המעורבות הברוכה. תודה לדריה קסובסקי, עורכת הטקסט העברי והמתרגמת לאנגלית על עבודתה. תודה למגן חלוץ, מעצב ומפיק הקטלוג, המלווה תערוכה זו בשאר רוח וביצירתיות הראויים לציון.
הערות
- Jacques Lacan, Le Séminaire, Livre XI (Paris: Seuil, 1973), pp. 53-56
- רולאן בארת, מחשבות על הצילום, עברית: דוד ניב (ירושלים: כתר, 1991), עמ’ 10-9.